News Ticker

אני זוכר אותך בהינומה

ר' יעקב וינרוט שליט"א 

היא נגעה בכולנו, כאלה שהכירו אותה כל חייה וכאלו שלא ראו אותה מעולם במציאות אך הרגישו מחוברים אליה בכל נימי נפשם

הלוויה של חני ז"ל היתה כמו חייה: מרגשת,אמיצה,עם תוכן, קבלות, דברי תורה ועם המון המון אופטימיות

בחרנו להביא את דברי ההספד שנשא ר' יעקב וינרוט שליט"א חמיה של חני וינרוט בלוויתה

חני שלנו.
אני לא יכול לספוד לך.
אני לא יכול ליצור בתוך המילים את המשפטים, ובתוך המשפטים את חלקי הדיבור. אני יכול רק לבכות לך. לבכות לך חני באתי.
יסלח לנו הקדוש ברוך הוא, ביום הראשון שהמוות מכה, האדם הוא מפורק. אפילו הקדוש ברוך הוא לא יכול לבוא אליו בדרישות.
אני זוכר אותך בפעם הראשונה. אני לא אשכח את הזוהר שזרח ממך.
ואני זוכר אותך בהינומה.
ואני זוכר אותך יולדת.
ואז הגיעה הבשורה.
במשך כל השנים הללו, את התמודדת עם המוות בצורה שאני לא הצלחתי להבין אותה, עד שהבנתי שהדרך העליונה של אדם לעמוד בפני פחד וכאב, זה להמיר אותם לקדושה.
את המרת את הפחד ואת הכאב לקדושה ושחקת ליום אחרון. אם אפשר להגיד על מישהו שהוא "שחק ליום אחרון", זה את. 
בכל זאת, אי אפשר בלי דבר תורה, אז אני אגיד:
חז"ל אומרים שבזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל ממצרים, אומרת על זה הגמרא : לפי שהיו לוקחות את כדיהן ליאור ושמות בהם דגים קטנים, מבשלות אותם ומביאות אותם לבעליהן שעבדו בפרך. יש כאלה ששואלים, אז אם ככה, למה זה בזכותן? הרי הן רק עזרו למי שעבד בפרך – ובפרך עבדו הגברים… התשובה היא, שמי ששואל את זה, לא מבין את הכוח של האישה. הנשים היהודיות הלכו אל היאור. אל המקום שבו הטביעו את הזכרים שהן ילדו. הן נכנסו ללב הטראומה. למקום הכי קשה שאפשר להיכנס, והמירו אותו לסיוע לעובדים בפרך. להיכנס ללב הטראומה ולסייע, כנראה שיכולות רק נשים.
חני, מה עשית בשנותייך מהגילוי ועד היום אם לא להיכנס לתוך עצמות הכאב. למקום שבו אדם מתיירא.
נכנסת לעצמוּת הכאב כדי לנחם ולתת משמעות לאנשים שחלו ולאנשים שלא חלו.
את המרת את הכאב למשמעות. ובדרגה גבוהה יותר: המרת אותו לקדושה. 
אני יכול להגיד לך, כי את כבר לא שמעת, היית בדמדומייך, כבר היית ללא הכרה בהירה. כשבנך נכנס אלייך, ובעלך – בני דובי שה' ירפא לשברו – רצה לקחת אותו, הוא אמר לו: "אבא, אני רוצה לספוג את כל הכאב". הוא שאל אותו: "למה?", אז הוא אמר: "כדי שאני אוכל לנחם ילדים אחרים במצב הזה". זה בשר מבשרך חני. זה עובר ירך אמו. מתוכך הוא גדל. מתוכך הוא צמח כי זאת הייתה המהות האדירה שלך במשך כל השנים.
כתוב שאברהם אבינו בא לשרה לספוד לה ולבכותה, אומרים חז"ל  שהוא אמר עליה את המזמור "אֵשֶׁת חַיִל מִי יִמְצָא וְרָחֹק מִפְּנִינִים מִכְרָהּ. בָּטַח בָּהּ לֵב בַּעְלָהּ וְשָׁלָל לֹא יֶחְסָר… עֹז וְהָדָר לְבוּשָׁהּ וַתִּשְׂחַק לְיוֹם אַחֲרוֹן". רק בת ישראל יכולה לשחוק ליום אחרון. את שחקת ליום אחרון.
אצלנו חני, את תישארי חקוקה בלב. החני שבתוכנו לא תמות כל עוד אנחנו חיים. ולא רק בקירות לבבנו, אלא בקירות חברותייך. בקירות האנשים שגאלת.
את עולה בסערה השמימה חני, כך אנחנו רואים אותך. לא "מתה". עולה השמימה. השמיים שנגעת בהם בחייך. את עולה לשם.
מי ייתן, ותהיי מליצת יושר עלינו. תתפללי לריפוי הכאב הגדול, כי את זה הרי עשית כל הזמן. ומי ייתן ו"בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח, וּמָחָה ה' אלוקים דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים" . אבל אני הקטן מתפלל קודם כל למחות דמעה מבעלך, מהורייך, מילדייך, מאחייך ומאחיותייך. מאתנו. ננסה. כי בינתיים אנחנו אוננים. המוות הכה אותנו. אבל מחר יהיה יום חדש. ככה זה יהודי להגיד. ואני אומר את זה לעצמי למרות שאני לא יודע מה אני אומר – כי מחר יהיה בדיוק כמו היום.
אבל לא. מחר יהיה יום חדש ומחר תזרח שמש חדשה.
את חני, תישארי נטועה בתוכנו לעולמי עולמים.

רוצה להגיב או לפרגן? זה המקום!

כתובת האימייל שלך לא תפורסם


*