רבקה שוורץ בטור מעורר מחשבה לוקחת אותנו במעלית הזמן 1950 שנה אחורה, רגע לפני חורבן בית המקדש מנקודת מבטה של אמא לילדים בירושלים

מוצאי שבת. בירושלים. הבית שקט להחריד, השולחן ריק, אין עליו פירור, לא נשאר כלום משבת כי לא היה כלום בשבת; לא היה לה מה להגיש לילדים.

השפתיים שלה פצועות מיובש. היא מלקקת אותן, אבל הלשון שלה לא מפיקה טיפת רוק.

בעלה לא בבית, עדיין לא חזר מהמשמרת ליד השער הדרומי עם שאר הקבוצה, שומר עם כולם על הבית, שלא ייכנסו אליו הטמאים.

היא מקווה שיצליח לארגן איזה שקיק זירעונים, או דלי מים, מהמחסן של היוחננים.
אולי נשאר להם משהו אחרי השרֵפה המטורפת שהציתו אלה שהיו חברים שלהם עד לא מזמן. היא אפילו לא יודעת על מה הם רבו, רק יודעת שמקור המזון של כל החלק הזה בעיר, עלה באש.

היא עוד יכולה להריח את הריח השחור שמילא את כל הבית, את הפנים הנואשות של הילד שלה והזעקות שלה כשנחנק מהעשן ועד שהספיקה לעשות משהו – הוא נגמר לה בידיים.

היום היא כבר לא מצליחה לצעוק. מיתרי הקול שלה נדמו, יבשו,

היא לא זוכרת מתי נכנסה טיפת מים לגרון הזה. היא גם לא מצליחה יותר להתרגש מכלום.
רק בוהה בילדים שנשארו לה, ספק שוכבים על הרצפה ספק שעונים על הקיר, העור מתוח על העצמות, בין כל צלע וצלע נוצר שקע,

שהיא יכולה לאחסן בו חיטים או ירקות חתוכים, אם רק היו לה חיטים או ירקות ואם רק היה לה כוח להניח משהו, איפהשהו.

היא אפילו שקלה ברצינות את ההצעה של השכנה, שבוע שעבר,
לבשל את הילד…
ממילא הוא קטן ורזה וימות גם ככה, אם לא אתמול אז מחר.
השכנה הציעה לחלוק את הבשר שלו ואחר כך יבשלו את שלה ויחלקו,

אבל השכנה הזו לא נראית לה אמינה. היא כבר תפסה אותה בשקר לא פעם, בכל מה שקשור לאוכל. היא לא מאמינה שהיא באמת תבשל מחר את הילד שלה. היא עוד תברח עם האוכל והיא תישאר רעבה שוב, אז היא ירדה מהרעיון. גם כך אין לה טיפת כוח להבעיר אש בתנור. עברה שם אולי בקצה גם מחשבה של רחמים על הילד שיסבול, אבל היא דעכה מהר.

היא שומעת צעקות מהחלון. האוויר הדחוס ממלא את הבית. חם נורא, חודש אב, אין טיפת אוויר, אין לה כוח. תפסיקו לצעוק, היא מתחננת בלב, מקנאה בהם על היכולת לעשות שימוש במיתרי הקול, תוהה מאיפה הם מקבלים מים לשתות ואיך היא שמה על זה יד.

אור גדול נכנס מהחלון, להבה מתפרצת אי שם, רעש מטורף של נגיחה באבן. כנראה עוד חומה נופלת אי שם, עוד בית עלה באש, עוד שורה של חיילי ישראל חמושים בכלום להגנתם, בקושי בקצת עור ועצמות, נפלה עם החומה, מי יודע אם בעלה ביניהם; האמת שכבר לא ממש אכפת לה.

היא גוררת את עצמה בכוח לחלון, הרחוב זרוע פצועים ומתים, להבות של אש מכל פינה. מרחוק היא רואה את הברזל נוגח בחומה ולפידים מאירים סביבו.

בזווית העין היא רואה קבוצה של רומאים נשענת על הקיר בקצה הרחוב ונושא כלים מגיש כד של מים למפקד לבוש בשריון. היא עוקבת בעיניה אחר הנפת הכד, הטיית הראש לאחור; היא מדמיינת את המים זורמים בגרונו, עוצמת את עיניה. לרגע היא מרגישה איך גרונה נרטב.

וזהו, היא כבר לא מרגישה כלום.

בעלה לא חזר, אילו היה חוזר, היה מוצא את גווייתה מונחת ליד אדן החלון ואת שלדי ילדיהם בוהים בה בעיניים קרועות ומתות.אבל הוא לא חזר

כעבור שבוע הכל נגמר. ירושלים חרבה סופית, לאף אחד כבר לא הייתה טיפה של כוח, לשמור על הכניסה לבית המקדש,
והוא בער ובער ובער, שעות על שעות. כלום לא נשאר, כלום לא חזר להיות מה שהיה.

חלפו 1950 שנה.

מוצאי שבת. ירושלים.

השולחן כבר נקי. נשארו שאריות של בשר, דגים, הכל אוחסן או נזרק, הכלים שטופים, הילדים מקולחים, מים רותחים בקומקום לקפה של מוצ”ש, ותשעת הימים החלו באופן רשמי.

איכשהו תשעת הימים האלה הופכים למרתון של מתכוני חלב ופרווה ובדיחות שמציפות את הרשת,
על אלה שלא מתקלחים ואלה שלא מטיילים, ומתלווה לזה כאב גדול והערכה עצמית אדירה על הישרדות מול הפרידה הקשה ממוזיקה.

ובשבוע הזה יש לחץ כזה באוויר של ‘אין, אין לי מה לאכול השבוע, ושבוע הבא צריך לצום 24 שעות בחום הזה ולעזאזל עם טיטוס, או נבוכדנצר – מי זה היה שם בכלל? – לא יכולתם לבחור תקופה פחות חמה, עם ימים קצרים יותר כדי לשרוף את בית המקדש? חייבת קייטנה לילדים, לא עומדת בלחץ הזה, אני חייבת לארגן קלי-צום.

אם נתחבר לרגע למה שהיה שם, נבין מה עבר על ירושלים, ממש ממש בימים האלה, נבין אילו חוויות איומות עברו שם הנשים, האנשים, הילדים,

כשנגיד: אוף אין לנו מה לאכול, אם אין בשר ועוף – נחשוב לשנייה על הנשים הרחמניות שבישלו את ילדיהן, שמתו מרעב, כי חבל לא לנצל את הבשר שלהם ואולי מישהו אחר יינצל מחרפת רעב.

נשים, שתקופה לא ארוכה קודם, היו עשירות וביתן היה מלא בכל טוב, הפכו לצל אדם שמבשל ילדים; זה המצב אליו הן הגיעו.

ואנחנו במקום להתאבל על מה שקרה שם, מתאבלות על זה שיש רק חלבי במקרר, מתאבלים על זה שאי אפשר לשמוע מוזיקה.

אם נתחבר לאבל, אם נתאבל באמת על חורבן ירושלים, נזכה לראות את הגאולה, כי “כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה” (בבלי, תענית).

תחשבו על זה.

אהבת? שתפי

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב google
Google+
שיתוף ב twitter
Twitter

DossitGirl instagram

הרשמי לניוזלטר שלנו

לקבלת עדכונים שווים

DossitGirl instagram