אחד הקונפליקטים שמעסיקים אותנו בחיים: זה כמה מקום לתת לעצמנו, כמה לאחרים.
כנשים, טבעי לנו לשים את עצמנו במקום השני.
בת שבע דרגן בטור אישי המקשר בין סבתא , פרשת השבוע
והפתרון כיצד להפסיק לשים את עצמנו במקום השני

סבתא שלי, הגברת מלכה ליפסקר ע”ה, הייתה אשת חייל אמתית.
לסבתא מלכה היו 14 ילדים, אותם היא גידלה ביד רמה.
אתן יכולות לנסות ולתאר לעצמכן מה זה לגדל 14 ילדים עוד לפני עידן מכונות הכביסה, הייבוש,
ושאר פלאי הטכנולוגיה שמרפדים לנו את החיים היום.
זה לקום שעות המוקדמות של הבוקר ולא להפסיק – לנקות, לבשל, לתפור, לסחוט, להלביש, לתקן, ללטף, לנזוף
וחוזר חלילה, עד לשעות הקטנות של הלילה.

פעם אחת, בכל יום, הייתה נכנסת סבתא מלכה למטבח
וסוגרת אחריה את הדלת. היא הייתה מכינה לעצמה צלחת ומתיישבת לאכול.
לילדים שהיו דופקים בחוסר סבלנות על הדלת היא הייתה אומרת מעבר לדלת הסגורה:

“אני עושה לכם אימא בריאה”

אחד הקונפליקטים שמעסיקים אותנו בחיים: זה כמה מקום לתת לעצמנו, כמה לאחרים.
כנשים, טבעי לנו לשים את עצמנו במקום השני.
קודם הבעל, קודם הילדים, קודם ההורים ואחר כך, אם נשאר כוח (ורוב הזמן לא נשאר כוח) אז אנחנו.
וגם זה, עם המון רגשות אשמה ונקיפות מצפון.

תודעת הביטחון, נוקטת בגישה, שיהודי צריך לחיות גאולה
שהמשמעות הפשוטה של זה היא חיים של שפע ורחבות.
אבל איכשהו, הדבר הזה מציב לא מעט אנשים ובעיקר נשים במקום מאד מכווץ ולא טבעי.
מה, סתם לבקש בשביל עצמי? לעשות משהו, רק כי אני אוהבת וזה משמח אותי?
איזה פרצוף יש לי לבקש מהקב”ה דברים חומריים? זה לא שם אותי במקום נמוך? חומרי?
מילא להטריח את הקב”ה עם הבקשות שלי על נחת מהילדים, או עבור הרוחניות שלהם, של הבעל או שלי,
אבל להטריח את הקב”ה עם בקשות על נופש? על שמלה חדשה? על בית יפה?

הרי המטרה של הירידה שלנו לעולם היא כדי לעבוד את ה’,
כדי להפוך את הגשמי לרוחני, אז לכאורה זה אומר שמה שאני צריכה זה לשים את עצמי,
את מי שאני, את הצרכים הגשמיים שלי במקום האחרון, ואולי להוציא אותם מהרשימה בכלל?



מה ה’ רוצה ממני?
בפרשת שמיני כמו בכל הפרשות שסביבה אנחנו לומדות נושאים, שבלשון המעטה, נראים לנו לא כל כך רלוונטיים לחיים שלנו,
ומעצם זה, קצת משעממים.. הלכות טומאה וטהרה- כיום, כשבית המקדש לצערנו עדיין לא עומד על תילו,
רוב הלכות טומאה וטהרה לא מעשיות.
אלא, שהתורה הקדושה היא לא סתם איזה ספר של סיפורים יפים שקרו פעם,
היא לא ספר היסטוריה שמספר לנו “מה שהיה פעם” התורה היא תורת חיים
מה שאומר, שהיא ספר הוראות מפורט ומדויק על איך אנחנו צריכות לחיות את החיים שלנו
היום. בדור בו אנחנו חיות, כך, שגם אם טומאת כלים, שעוסקים בה בפרשת שמיני,
הייתה רלוונטית וחלק בלתי נפרד מהחיים בתקופה בה בית המקדש היה קיים. היא רלוונטית גם לחיים שלנו.
רק בחלק הפנימי והמהותי שלה

בואו נדבר על טומאת כלים
כלי, כמו בני אדם, מקבל טומאה. אם דבר טמא נוגע בכלי – הכלי הופך לטמא וצריך לטהר אותו.
הרמב”ם בהלכות כלים כותב: “שבעה מיני כלים הן שמקבלין טומאה מן התורה
ואלו הן: בגדים, שקים, כלי עור, כלי עצם, כלי מתכות, כלי עץ וכלי חרס.
מבין השבעה מי שיוצא דופן אלו הם כלי החרס: בעץ, בד, מתכת – הכלי מקבל טומאה גם אם הוא לא כלי קיבול.
לדוגמא – ספסל, שולחן, מיטה, מנורה .אבל כלי חרס מקבל טומאה רק אם הוא כלי קיבול,
לדוגמא כוס, כד, סיר וכו’
את זה לומד הרמב”ם ממה שכתבו בפרשת שמיני: “אשר ייפול מהם “אל תוכו ייטמא”
זאת אומרת, שרק אם הדבר הטמא, נפל אל תוך הכלי, הוא מטמא אותו.
מה ההבדל בין כלי חרס לכלי עץ, בד או מתכת? חרס הינו חומר זול. את החרס עושים מעפר
.מה שאומר, שהחרס רלוונטי רק אם הוא משמש מישהו אחר רק אם הוא כלי קיבול
לעומת העץ והבד או המתכת שהם ראויים ושווים מעצם היותם.
שנמשיך? בנקודה הזו מעלה הרמב”ם שאלה, מה קורה עם צינור מחרס?
בעבר היו משתמשים בצינורות חרס כדי להוליך מים ממקום למקום.
האם צינור חרס מקבל טומאה?
מצד אחד, יש בו חור שמאפשר קיבול, אבל מצד שני, הוא פתוח בסופו ורק מעביר את הדברים הלאה
כותב הרמב”ם: “אף על פי שהם מקבלים – הרי הן טהורין מפני שלא נעשו לקבלה אלא כדי שיצאו מהן המים.

“אדם יסודו מעפר… משול כחרס הנשבר”
אדם, כשהוא עבור עצמו, הוא כלום, הוא חרס, הוא עפר.
כשהאדם משמש רק ככלי קיבול עבור עצמו – הוא מקבל טומאה
אבל כשאדם הופך לצינור כשהוא הופך לשליח של הקב”ה עלי אדמות*כשהוא מעביר הלאה**הוא לעולם טהור

כל אחת מאתנו עושה שליחות בעולם. אין שליחות אחת, אין תפקיד אחד, אין דרך אחת להעביר הלאה.
אלא, ששליח צריך דלק, שליח צריך להטעין את עצמו כדי שיוכל להמשיך את שליחותו
.אי אפשר לעבוד על ריק. אי אפשר לשים את השליח בסוף סדר העדיפויות,
כי אז הוא לא יוכל למלא את שליחותו.
כך שהדרך הנכונה לבקש עבור עצמנו, זה לדמיין את עצמו כמו צינור של חרס,
שמקבל ומעביר הלאה ולעולם לא מקבל טומאה


(הטור מבוסס על שיעור של הרב יוסף יצחק ג’ייקובסון)

הכותבת היא אסטרולוגית ומאמנת מוסמכת. בעלת המיזם “מנוחת נפש הבוטח”
קבוצות לימוד נשיות יומיות בשער הביטחון.
בת שבע דרגן | 052-533-7379

אהבת? שתפי

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב google
Google+
שיתוף ב twitter
Twitter

DossitGirl instagram

הרשמי לניוזלטר שלנו

לקבלת עדכונים שווים

DossitGirl instagram