הייתי בת תשע ואני זוכרת את זה כמו היום…
ההורים טסו לחו״ל ואני נשארתי אצל סבא וסבתא. לסבא וסבתא הייתה דירה גדולה, בקצה האחד שלה חדר השינה עם הטלוויזיה ובקצה השני חדרי הילדים ובאמצע מסדרון ארוך ארוך ורחב.

אני זוכרת שהייתי בחדר הישן של אמא ולפתע שמעתי זעקות מהקצה השני של הבית. אני זוכרת את הריצה הנצחית שלי מהקצה אחד של הבית לקצה השני ואז את יעקב אילון על המסך מודיע על פטירתו של ראש הממשלה יצחק רבין ז״ל.

זה היה הלם. שוק. לידי יושבים סבא וסבתא ילידי הונגריה שצפו במדינה קמה , ציונים בנשמתם,חרדים באמונתם סבא ניצול שואה שלחם במלחמות ישראל חוזה ביהודי הורג ראש ממשלה יהודי. זה היה לא יאומן. מזעזע ולא נתפס.

למה היה כל כך חשוב באותה מהדורה להכריז שהרוצח דתי?!

עכשו יושב לצידי בני בן 9 צופה בכתבה המתעדת את הרצח הנורא ושואל אותי: ״איך הוא העז״ איך הוא העז לקחת את תפקידו של מלאך המוות? ואני צופה בכתבה עכשו בעינים מבוגרות ב20 שנה ושואלת למה היה כל כך חשוב באותה מהדורה להכריז שהרוצח דתי?!

הרוצח המתועב לא היה שליח של אף קהילה או מגזר. אך המעשה שלו השליך במשך שנים אשמה על מגזר שלם. בשל גילי הצעיר אז אני לא נכנסת למימדי ההסתה שהייתה אז. אך אין ספק שהיה להסתה מימד רחב כאן. מה שכן אני יכולה להתייחס להסתה היום. היום כשהאצבעות קלות על המקלדת והפוטושופ צריך להבין שהסתה היא אסורה ו״לא תמיד היא נגמרת במילים״

אני מצפה לאותו זעזוע על הסתה של אנשים משמאל ומימין. הזדעזעות זהה מרבין ומביבי במדי אס אס. קריאה למיגור טוקבקים עם נאצות על מירי רגב וזהבה גלאון ודווקא עכשו כשיהודים נרצחים על אדמת ארץ הקודש בשל היותם יהודים. דווקא עכשו בוא נוותר יותר , נסלח יותר ובעיקר נאהב יותר אחד את השני

אהבת? שתפי

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב google
Google+
שיתוף ב twitter
Twitter

DossitGirl instagram

הרשמי לניוזלטר שלנו

לקבלת עדכונים שווים

DossitGirl instagram