שנה שלימה אני יושבת על הקצה של הכיסא ומחכה שהטור של פרשת “בשלח” יגיע.
קודם כל, ואיזו התרגשות זו בשבילי לכתוב את זה, פרשת בשלח סוגרת *מעגל שנתי שלם של “ליתר ביטחון”.
רק מי שעוסק בכתיבה יודע כמה עזרת שמיים צריך כדי להתמיד, כדי שההשראה תגיע, ולא סתם תגיע, אלא תגיע בזמן,
וכדי שאפשר יהיה בכל פעם, להמציא את עצמך מחדש.
אז מזל טוב לנו, בקרוב הספר…
אבל הדבר השני, שהוא לא פחות מרגש, ואיכשהו גם כל כך מתמזג ומשתלב באופן השגחתי כל כך מדויק,
זה שפרשת בשלח היא בעיניי פרשת הדגל של מידת הביטחון.
הביטחון כפי שהוא ברמה הגבוהה ביותר שלו. לא רק שלוות נפש, לא רק היכולת להיות במנוחה ורגיעה מול המציאות,
אלא היכולת לברוא מציאות, לקחת חלק משמעותי ולפעמים אפילו המשמעותי ביותר, ביצירת החיים שלנו.
הטור הזה הולך להיות קצת ארוך, אבל תעשו לעצמכם טובה, תקראו אותו,
מילה במילה, תדפיסו, תתלו על הקירות קראו אותו שוב ושוב, עד שתדעו אותו בעל פה ומתוך שינה.
מה ההבדל בין ביטחון לאמונה?!
מידת הביטחון, בשונה מהחברה הטובה ביותר שלה – האמונה,
היא תחושה פנימית חזקה מאד, חזקה כל כך שאין שום מציאות שיכולה להעפיל ולעלות עליה – שנקבל את מה שאנחנו רוצים.
“האמונה” היא הידיעה הברורה שיש בורא לעולם, שיש מי שמנהל את ההצגה הזו, עד לפרטים הקטנים ביותר.
האמונה נשענת על הידיעה הברורה שכל מה שה’ עושה הוא לטובה. אמנם פעמים רבות אנחנו לא מרגישים את הטוב הזה,
כי קיימת הסתרה, אבל מאמינים באמונה שלימה שבסופו של דבר מה שכרגע מרגיש רע, יתברר כטוב.
האדם שמאמין חי בעולם של טבע. נכון שהוא מאמין שיש יוצר לטבע, אבל מה שמנהל את העולם שלו זה הטבע.
ובתוך הטבע יש גם את המסע שנקבע לו בששת ימי בראשית ודברים שמגיעים לו ולא מגיעים לו,
בהתאם “לשכר ולעונש” שנקבעו לו על פי מעשיו.
מה שאומר, שהאדם המאמין יכול לחוות רגעים לא פשוטים בחייו, וישנם דברים שהוא מאד ירצה ולא יקבל
אפילו דברים לגיטימיים כמו זוגיות, ילדים, בריאות ושפע של פרנסה.
“הביטחון” בשונה מהאמונה, מתבסס על חוק טבע שהקב”ה יצר בעולם – “מידה כנגד מידה” חוק המידה כנגד מידה אומר,
לפי מה שאתה, זה מה שתקבל.מה שאומר, שאתה יכול ליצור את החיים שלך החוק הזה לא עובד רק פה בעולם,
אלא עובד גם מול הקב”ה.
מידת הביטחון אומרת:
אם אתה סומך על הקב”ה ונמצא בביטחון מוחלט , ללא היסוס, שייתן לך את מה שאתה רוצה,
הקב”ה יהיה חייב לתת לך את זה
נשמע פשוט? הייתם רוצים…
כי מול המחשבה הזו, יש את המציאות. ומול המחשבה הזו יש סטטיסטיקה, ויש את מה שקיים בעולם,
ויש את מה שאומרים,…
ויש רופאים, ובנקאים, ויועצים ושדכנים. ויש את מה שהשכנה אומרת, והסיפור של החברה שלי.
וכנגד כל המציאות הזו, כנגד כל מה שרואים בעיניים, צריכים להיות בביטחון מוחלט, בשמחה מטורפת כאילו הדבר כבר הגיע אלינו ונמצא בידיים שלנו אפילו שהוא עדיין לא. אפילו שכרגע זה נראה שזה לא יקרה בחיים.
כמו אם לדוגמא אריאלה הייתה מתקשרת להגיד לנו שזכינו במיליון שקל. גם אם המיליון שקל עדיין לא בחשבון הבנק שלנו, אנחנו כבר בשמחה והתלהבות מטורפת, כי אנחנו “סומכים” על מפעל הפיס שיכניס לנו את הכסף לחשבון.
ולא רק זה,
אלא שמול זה יש את המחשבות שמטריפות לנו את המוח ואומרות לנו :
“אבל אולי זה לא מגיע לך? אולי את לא מספיק ראויה, טובה, אולי נגזר עלייך אחרת?”
פרשת בשלח היא פרשת הדגל של מידת הביטחון
בפרשת בשלח אנחנו מלווים את בני ישראל ביציאה הדרמטית שלהם ממצרים. זה מתחיל באורות וזיקוקים,
ומסתבך למצב כמעט בלתי אפשרי. בני ישראל מוצאים את עצמם, בין המצרים, שרודפים אחריהם עם רצח בעיניים,
ובין הים. לא לבלוע, לא להקיא.
בני ישראל מתים מפחד פונים אל משה רבינו ואומרים לו, אתה יצרת את התסבוכת הזו, אתה תפתור אותה.
מבחינתם כל החגיגה הזו מתבררת כשגיאה אחת גדולה, כבר היה עדיף להם להישאר במצרים ולהתמודד עם מה שהם מכירים.
רש”י מספר לנו כי משה רבינו, כמו מנהיג, לקח את האחריות לידיים ועשה, מה שיהודים עושים מאז ומתמיד כשהם במצב בלתי אפשרי – נעמד להתפלל.
“ויאמר ה’ אל משה מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו” באמת? לנסוע? לאן? ולמה לא להתפלל?
לכאורה, זו נראית כרגע האופציה היחידה שאפשרית.
בנקודה הזו, מחדש “אור החיים” הקדוש יסוד גדול, וכך הוא כותב:
“‘מה תצעק אליי’ – פירוש, “כי אין הדבר בידי” הגם שאני חפץ לעשות נס, כיוון שהם אינם ראויים, מידת הדין מונעת, “ואין כוח ברחמים כנגד מידת הדין המונעת”
אומר אור החיים הקדוש:
הקב”ה אומר למשה רבינו: חבל על התפילות שלך כרגע, זה לא יעזור. אני רוצה לעזור לעם ישראל, אבל מאחר והם כל כך לא ראויים (הרי יצאו ממ”ט שערי טומאה) מידת הדין מונעת ממני לעזור להם. ואפילו הרחמים שלי לא יכולים מול מידת הדין הזו.
אז מה עושים?
ממשיך אור החיים וכותב:
ואמר אליו – ‘דבר אל בני ישראל ויסעו’ – פירוש, זאת העצה היעוצה להגביר צד החסד והרחמים, דבר אל בני ישראל “ויתעצמו באמונה בכל ליבם,” ויסעו אל הים “קודם שייחלק, על סמך הביטחון” כי אני אעשה להם נס, ובאמצעות זה תתגבר הרחמים. ‘ואתה הרם את מטך’ – באמצעות מעשה הטוב, נעשה להם הנס, ונבקע הים, “כי גדול הביטחון והאמונה הלז להכריעם לטובה”
פעמים רבות אנחנו נמצאים בסיטואציות בהם התוכנית האלוקית, שנשענת על שכר ועונש, מה שנקרא מידת הדין לא מאפשרת אפילו לקב”ה לתת לנו את מה שאנחנו מבקשים.
בדיוק כמו בני ישראל שיצאו ממצרים, ולא היו ראויים שייעשה להם נס קריעת ים סוף.
אבל יש דבר אחד שמנצח אפילו את התוכנית האלוקית שמבוססת על שכר ועונש.
יש דבר אחד שמנתץ, מרסק ומשמיד את מידת הדין.
הביטחון בה’
הביטחון בה’ משמעותו:
להיכנס אל תוך הים, “עוד לפני שהוא נבקע” מתוך ידיעה ברורה וביטחון מוחלט שהקב”ה יבקע לנו אותו.
למה?
לא כי מגיע לנו, לא בגלל זכות אבות, לא כי התפללנו ונתנו צדקה
אלא אך ורק בזכות הביטחון המוחלט שלנו.
איך עושים את זה בפועל?
1. גם אם הדבר עדיין לא קרה, אנחנו מרגישים את השמחה וההתלהבות “כאילו זה כבר קרה”. מה שאומר, שאנחנו בשמחה ואנרגיה חיובית כל יום וכל היום.
2.אנחנו לא מתעסקים באיך הקב”ה יפתור את הסיטואציה. בואו, גם עם ישראל לא ממש יכול היה לדמיין שהים יכול להתחלק לשניים. הניסיון שלנו לנחש איך זה יקרה, רק מגביל ומצמצם את האפשרויות, שהן אין סופיות.
3. סבלנות. להמשיך ולהתמיד עם סעיף 1 וסעיף 2 גם אם זה לוקח זמן, גם אם לפעמים נראה שאנחנו בכלל הולכים אחורה. לא לתת לשום דבר, כולל המציאות והשכנה מקומה למעלה, להזיז אותנו מהמקום שלנו.
לא פשוט? נכון. אבל התמדה, שינון, שחרור המושלם ותפיסה בחלקים, תחולל בחייכם ניסים.
הכותבת היא אסטרולוגית ומאמנת מוסמכת. בעלת המיזם “מנוחת נפש הבוטח”
קבוצות לימוד נשיות יומיות בשער הביטחון.
בת שבע דרגן | 052-533-7379
