שושי וובר היא אם ל11 ילדים שיהיו בריאים, שתי בנות נשואות, ארבעה נכדים ,בת שגרה בארץ ובת שנמצאת בשליחות באסטוניה.
היא שליחת חב”ד בדניפרו- נקראה בעבר דניפרופטרובסר, היא העיר השלישית בגודלה באוקראינה.
את הראיון עם שושי כתבתנו טל אלטמן התחילה ממש יום יומים לאחר פרוץ מלחמת רוסיה-אוקראינה, התקשורת הייתה מאתגרת בגלל המצב המורכב , תחילת הראיון היה בדניפרופטרובסר אוקראינה וסיומו פה בארץ ישראל
איך הגעתם לאוקראינה ?
אחרי החתונה הגענו לכאן עם תינוקת בת חצי שנה, אפשר לומר שרוב החיים שלי אני גרה כאן,
זכינו להקים ארגון שנקרא “כולל תורה”- הוא נותן שיעורים ביהדות לגברים ונשים במדינות חבר העמים, באירופה ובארץ, מיועד לדוברי רוסית. אנחנו מנהלים את הסניף המרכזי כאן, וב”ה יש אלפי תלמידים ותלמידות. הכולל מחזיק כיום 38 כוללים ב-10 מדינות, ואנחנו רק גדלים מיום ליום.מעבר לזה, כל דבר שצריך פונים אלינו כמו קביעת מזוזה, ברית מילה, שחיטה, שולחנות שבת.
הערכה היא שבדניפרו יש 50 אלף יהודים, עוד לא הגענו לכולם לכן יש לנו כאן עוד עבודה ויש איתנו כאן עוד שליחים, השליח הראשי הוא “הרב שמואל קמניצקי”
האם גם אצלכם יש אזעקות והפגזות?
ביום חמישי שעבר (24.2.22) קמנו לבוקר קשה, התחילו במקביל הפגזות בכל אוקראינה, לא ברור מאיפה ומה,
אבל במשך כל היום שמענו פיצוצים. ביום שישי הצבא הרוסי חצה את הגבול ונמצא שעה וחצי מהעיר, אזור הקרבות כאן לידנו,
חששנו מאוד הלילה שיגיעו אלינו, ככה היו כל התחזיות, ב”ה הם לא הגיעו. הכנסו שבת בלחץ אדיר ותחושת חוסר הוודאות השאירה אותנו חסרי אונים.
האם אתם חושבים לעשות עליה לארץ?
הארץ תמיד בנשמתנו. אנחנו ישראלים ולא יודעת להגיד איפה הבית שלנו.
כרגע אנחנו רואים את החשיבות של להישאר פה, יש לנו משפחה בארץ ואנחנו יודעים שהיא מאוד לחוצה ודואגת,
חלק מהילדים שלנו גרים ולומדים בארץ,
אנחנו מבינים את התפקיד הקדוש של להישאר כאן עם הקהילה שלנו,
עם היהודים, אחים שלנו, ובאש ובמים צריך להיות ביחד. מה שצריך לעזור, אנחנו כאן.
מהיכן הכוח להישאר שם?
הכוח שהרבי נתן לנו, הכוח שילווה אותנו במשך כל השליחות,
בשנים הראשונות שהגענו לפני 26 שנים כשהמצב באוקראינה היה קשה מאוד, לא היה מה לאכול, לא היה אוכל כשר.
ובכלל חיים אחרים ממה שרגילים בארץ, וכמו שהגענו אז ושרדנו יפה והבנו שזאת השליחות שלנו עד לביאת משיח
ואנחנו מרגישים שזה מה שצריך לעשות.
איך אתם מרגישים?
תחושות הן מעורבות, יש חשש טבעי וקצת מתח אבל יש בנו אמונה ענקית.
אנחנו יודעים שאנחנו כאן בשביל הקהילה, כמה שיחות טלפון אני מקבלת כל יום.
וכל מילה כל כך מעודדת, והם אומרים אתם פה איתנו זה כל כך טוב,
ואני חושבת מה אנחנו כבר יכולים לעשות?! עצם הידיעה שלא עזבנו ואנחנו כאן, איתם יחד באותה סירה, זה מנחם.
איך אתם מצליחים לעזור לאחרים?
אנחנו מנסים לעזור לכל אחד במה שצריך, יש אנשים שלא התארגנו מראש לשום דבר, אז יש כאלו שנתקעו ממש בלי אוכל או בלי מקום מתאים- יש אנשים שגרים בבתים שממש לא שייך להיות בהם בזמן מלחמה, אנחנו ב”ה אכשהו בבנין שבזמן חירום חשבנו שאפשר לרדת לחניה של הבנין וזה יהיה המקלט שלנו.
האם קיבלתם הנחיות מיוחדות?
אנחנו בעוצר אזרחי, מהשעה 10 בלילה עד 8 בבוקר, וכל רגע חייל יכול לעצור ולבדוק כל אחד, כי יש חשש מהפיכה פנימית, יש לצערנו גם ביננו אזרחים שתומכים משום מה ברוסיה. וכשיש עוצר וחייבים להיות אם המסמכים שמזהים, לכן לצערי הרבה יהודים לא יכולו לבוא להיות איתנו בשבת כי זה טלטול.
ואנחנו בקשר עם הקונסול ומקבלים את המלצות, עד לעכשיו קראו לישראלים להגיע לגבולות ולצאת, אבל זה לא מעשי, הגבול הוא נמצא מאוד רחוק מאיתנו, בזמן רגיל זה 13 שעות נסיעה, שאר הגבולות אנחנו קרובים לרוסיה ושם זה הכל בוער.
אצלנו הרחוב הוא ראשי בדרך כלל יש רעש ותנועה ועכשיו רפאים- שקט מפחיד,
מי שהיה לו כסף ויכל לברוח, ברח, מי שנשאר מתחבא בבית.
יש עכשיו תורים לא נורמליים בתחנות דלק, אנשים במנוסה, ויש פקקים מטורפים לכיון היציאה מהעיר,
כולם עדיין מנסים לברוח. הדרך מחוץ לגבול לוקחת עכשיו לוקחת כמעט יומיים!
אם כן הייתם יכולים הייתם בורחים?
הבן שלי התחתן ולכן באנו לארץ לכמה ימים ונחתנו חזרה ממש ביום רביעי- היום שעליו הכריזה ארה”ב כיום תחילת המלחמה, בטיסה חזור לכאן שאלו אותנו למה אתם חוזרים, כולם בורחים, הטיסה היתה כמעט ריקה! מבחינתנו, אנחנו תמיד עם הקהילה שלנו ובמיוחד במיוחד עכשיו. אני רואה כמה זה מחזק אנשים, מתקשרים אלינו ואני אומרת שהכל בע”ה יהיה בסדר, אם הייתי עושה את זה כשאני רגועה בישראל זה נחמד ונעים, אבל זה לא אמיתי, אבל כשאני כאן הם אומרים לנו תודה רבה שאנחנו נשארנו, כי מעבר לתמיכה הפיזית, מורלית זה מאוד חשוב להם שאנחנו כאן ומבינים אותם.
מה השתנה בעקבות המלחמה?
אנחנו מרגישים שיש יותר חיבור בקהילה, בעיתות מצוקה אנשים יותר מחפשים מה יש לנו להגיד, וכל מילה מעודדת. בשיעור השבועי נשים לקחו על עצמן החלטה של מעשים טובים וחליקו תהילים, גם נשים שעד היום לא אמרו מרגישות את הצורך להשתתף ולהתפלל. בע”ה שנסיים עם המצב הזה מהר ונראה את הגאולה ונגיע עם כולם לארץ כי זאת המטרה שלנו.
מה את רוצה למסור למשפחות והאנשים כאן בארץ
תיהיו חזקים ואם אתם רוצים באמת לעזור לנו תתפללו עלינו, אל תגידו לנו לברוח, כל אחד צריך להיות חזק במקום שהוא נמצא ולעשות את המקסימום של השתדלות ולשמור על עצמו. כמובן לא לצאת סתם לרחוב אם לא צריך ובע”ה בזכות התפילות נזכה לגאולה שלמה.
במוצאי שבת שושי שיתפה אותי בהתרגשות על השבת המרוממת שהיתה:
ב”ה עברה עלינו שבת רגועה, אנחנו היינו בבית כנסת, ברחוב אין אנשים, ממש הרגשת רפאים. רק יהודים שהולכים לבית כנסת.
היה מחמם את הלב לראות בית כנסת מלא באנשים, כולם מרגישים שבית כנסת זה העוגן שלהם, גם הגוים באים לראות מה קורה אצל היהודים, זה המדד שלהם.
במשך השבוע הייתי בקשר עם שושי, והיה נראה שהמצב מלחיץ אבל סהכ בשליטה,
היא גם דאגה מראש להצטייד בהספקה של מזון כי החנויות כולן סגורות ומי שהיה צריך יכל לבוא אליהם.
ביום שלישי הכל השתנה!
כבר חוזרת לשיחה איתך יש אזעקה שלא נגמרת ואנחנו צריכים לרוץ 8 קומות למטה
-“אני בסדר הם התחילו להתקיף מטרות אזרחיות!”
מהלך רוסי שכנראה נובע מיאוש כללי, הצבא הרוסי התחיל לזרוק פצצות בלי הבחנה, זה לא מלחמה של חיילים מיומנים מול חיילים, זה לא טנקים נגד טנקים,
זה טילים מהאויר שעפים על בנינים של משפחות שלמות שלא עשו דבר ואין להן שום אפשרות להגן על עצמם ובטח שלא לתקוף חזרה.
ב.1.3 19:00 בערב
שושי, משפחתה והקהילה הבינו שאין עוד ברירה האדמה בוערת מתחת לרגליים.
לצאת לדרך כשהאזור מותקף זה מסוכן, אבל להישאר זה עוד יותר מסוכן, ומי יודע אם יצליחו לצאת.
הם אורזים מה שאפשר, את המסמכי זיהוי החשובים, אוכל לדרך, לוקחים את הילדים הקטנים, משאירים מאחור את הבית, את המפעל חיים שבמשך שנים בנו, ועם הבגדים שעליהם. אוספים כמה שיותר אנשים ואת הבחורי הישיבה הצעירים
ויוצאים למסע בריחה בלי לדעת מתי יוכלו לחזור לבית ואיך יצליחו לעבור את הדרך, כשהיעד הוא ישראל.
מסע הבריחה התחיל
אחת הבעיות העיקריות היתה המעבר בגבול:
אוקראינה מותקפת וזקוקה לחיילים, ולכן הגברים לא יכולים לצאת ומחויבים להישאר במדינה, משפחות שלמות נקרעות, ילדים קטנים צריכים להיפרד מהאחים הגדולים ואבא, לחלק צריך למצוא מקום בטוח שמספיק רחוק מ2 הגבולות שבוערים
וחלק הולכים למלחמה הנוראית בתפילה שיראו שוב את המשפחה.
כל הדרך אני איתה בקשר, הם כבר עייפים כל כך,
האישה הגיבורה שבמשך שבוע עמדה איתנה נשמעת כל כך עייפה,
במשך יותר מ24 שעות שושי ומשפחתה נוסעים לעבר הגבול פלנקה- מעבר הגבול הדרומי בין מולדובה לאוקראינה.
בעיה נוספת:
כולם מנסים לברוח! יש פקקים עצומים, לכן דרך שלקחה 5 שעות לוקחת 20 שעות.
מעבר לזה, הדרכים נהרסות, מפוצצים גשרים וכבישים גם מהצד האוקראיני כדי לנסות לעצור את החיילים הרוסים מלהגיע לאזרחים, לכן צריך לנסוע בדרכים חילופיות שארוכות יותר.
הרכבת
בקול חלש היא מספרת על אחד הרגעים הקשיים במסע, העליה לרכבת:
שושי שיתפה שאצלה, כל החיים הרכבת אצלה מתקשרת ישר לשואה.
הרכבות שם זה לא כמו שאנחנו מדמיינים כאן בישראל עם מקומות רחבים וכסאות נוחים, שם הרכבת היא תאים ענקיים וארוכים.
ובמסע שעשו זאת היתה חוויה מצמררת:
העליה לרכבת היא בחשכה כי יש עוצר בעיר, אנחנו מצמידים אלינו את הילדים ואת תינוקות על הידים, שהקטן בניהם נולד לפני שבועיים.
עולים לקרון של הרכבת ולא יודעים לאן,
צעקות והרכבת מתחילה לסוע ויש רעש מחריד ואנשים בהיסטריה מחפשים את הילדים בודקים שכולם הצליחו לעלות.
הכל צפוף, לא רואים כלום ומנסים לשמור על החבילות קרוב.
אם היינו מדמיינים שככה זה יהיה היינו מביאים אפילו פחות דברים שיהיה קל יותר לעבור את המסע הזה.
אנשים עולים, נדחסים ודוחפים עד קצה גבול היכולת, רכבת של אלף איש לוקחת עכשיו 9 אלף אנשים!
בכל תחנה שהרכבת עוצרת, פליטים מתחננים ומבקשים תפנו קצת מקום, תנו לנו להיכנס. וככה הרכבות יוצאות בלי תנאים, יושבים על הרצפה, צפופים ונוסעים שעות.
בגבול
כשירדו מהרכבת אוטובוס אסף אותם ואחרי שעות בפקקים הגיעו לאזור הגבול,
הם ירדו והלכו ברגל עם כל הדברים עד לגבול פלנקה וגילו מחזה מצמרר ששובר את הלב, תורים אנושים אינסופיים, אנשים מבוגרים, נכים, שנמלטו מהמלחמה. ברקע ילדים מותשים מהדרך ותינוקות שבוכים ולא מבינים למה הם עומדים רועדים בחוץ כבר שעות בקור מקפיא ולא בבית חם.
ההורים אבודים רואים את הסבל של הקטנטנים, מנסים להישאר חזקים לעודד אותם ומתחננים לפקידים לקבל אישור שיוכלו לצאת מהמדינה שהתהפכה להם. המתנה בתור לוקחת שעות קר בחוץ ובאוהלים צפוף ומחניק.
באחד האוהלים שבמעבר הגבול כבר כמה ימים ישנה שם משפחה עם ילדים מחכים לאישורים.
לחלק מהנמלטים מעבר לגבול מחכים קרובי משפחה שיאספו אותם עם רכב לביתם לתקופה הקרובה וחלק חוצים ברגל גוררים מזוודות ותינוקות על הידים כשגשם זלעפות יורד. הם יעלו לאוטובוס או לרכבים של מתנדבים, הם יגיעו למרכז חירום שהוקם בקישינוב, מתלבטים משם לאן להמשיך הלאה,העיקר להישאר בחיים.
שושי חיכתה עם ילדיה במשך 4 שעות עד שקיבלו אישור לחצות ושם חיכו להם נציגי המדינה שקיבלו אותה בחום גדול.
השליחות הגיבורות
בשיחות איתה כל הזמן, היא הדגישה כמה האמונה מחזקת אותם,
והיא בעיקר דואגת לחברות שלה שגרות בחרסון וחרקוב, אלו 2 ערים שסופגות מתקפות קשות, ואחרי כמה ימים קשים של הפצצות בלילה וביום, האזרחים צריכים לשבת בחושך מוחלט כדי שמטוסי האויב לא יזהו היכן הם נמצאים.
אין אפשרות לצאת מהעיר, פחד אימים ואי אפשר לברוח, הצבא הרוסי מקיף אותה, ניסנו ליצור קשר עם נשים משם, אבל הן כל כך עייפות מלעמוד בלחץ הזה ולא רצינו להכביד עם שאלות.
אחת השליחות הגיבורות ילדה לפני שבועיים! חזרה מהבית יולדות ישר לבית עם אזעקות ברקע ויש עוד 2 משפחות שהיא מארחת בביתה- אנשים שאין להם מרחב מוגן והיא מנסה כמה שיכולה וברקי פצצות ליד הבית נופלות, היא באפיסת כוחות.
הקרבות קשים ויש אבדות עצומות, נכון לעכשיו כבר החיילים הרוסים כבר נכנסו לעיר.
אני מלווה אותה כל העת בהודעת ונפרדנו בשעות הקטנות של הלילה,
חיכיתי לבוקר לשמוע מה איתם, ובחסדי השם אחרי כל התלאות הם הגיעו לשדה תעופה
כשנחתו חיכתה להם קבלת פנים מחבקת ואוהבת, הנה הם כאן בארץ!
מסע הבריחה מסתיים בארץ ישראל
כמעט יומיים לקח לשושי ומשפחתה לעשות את מסע הבריחה, וגם עכשיו אין שקט.
מהרגע שנחתו ביום חמישי, הם עובדים סביב השעון ועוזרים בחילוצים.
אנשים תקועים בכל מיני מקומות, ולכל אחד צריך למצוא איך לעזור- חלק בגבול, חלק צריך לשכנע שיעזבו הכל ויצאו וינצלו.
בהוראת רבנים, הם כל השבת היו עם טלפונים, יום ולילה אין רוגע, כבר שבוע שלם שעובדים על אוטומט, קשה לעצור רגע לאכול ובטח שלא לישון. הנקודת אור שלה היתה שב”ה הילדים שמחים שהגענו לארץ, בגלל הקורונה הם הרבה זמן לא היו כאן, הם שואלים מה יהיה אבל אין לי תשובות לתת.
שושי שיתפה אותי בע”ה ממש עוד מעט, בכו אדר ב’ החתונה של בנה, אבל הראש לא נמצא בכלל, גם עכשיו כשהם כאן בארץ, הלב שם, הם עסוקים בלהציל כמה שיותר אנשים שנשארו מאחור, מבוגרים ונכים שמתקשים לצאת.
נהגי מוניות חוששים להגיע שוב לסכנה ולהעביר לגבול ויש שריפות בדרכים אז צריך לחפש דרכים חלופיות,
כל חילוץ שמצליחים לארגן זה אלפי שקלים- אוטובוס שיוצא זה 10 אלף דולר, מחיר הזוי ומופקע בדרך כלל זה 1,500 דולר.
ואין ברירה, מסכימים לכל מחיר, העיקר שיצאו לדרך, הלב נשבר זה מרוץ נגד הזמן, להציל כמה שיותר אנשים..
מי שיכולה אלו הפרטים לעזור להם לחלץ אנשים ולהביא אותם כאן לארץ הקודש:
משה ושושנה וובר
בנק פועלים
מספר חשבון: 176332
מספר סניף: 773
רמת גן
מתפללות שבע”ה יהיו להם את הכוחות והאמצעים ויצליחו במשימה הקדושה שנפלה על כתפיהם ונזכה לשמוע בשורות טובות.
